כבת להורים גרושים וכאם גרושה בעצמי, לא תשמעו ממני המלצה גורפת להתגרש, גם אם לפעמים נראה ש”גרושים-ונהנים”, והפתרון לקשיים נמצא ממש מעבר לפינה.
הסיבות לפרידה יכולות להיות מגוונות, לחלקן ניתן למצוא פתרונות אחרים, ובחלק מהמקרים – כאשר נעשו ניסיונות לשפר את הזוגיות וכלו כל הקיצים – ההחלטה על פרידה תהיה בלתי נמנעת (וגם אותה חשוב לעשות באמצעות גישור, שיח והסכמות, וללא מלחמות אינסופיות בערכאות משפטיות).
מטריד אותי במיוחד המשפט שחוזר על עצמו במקרים רבים מידי והוא – “הילדים קטנים, אסבול עד שיגדלו ואז כבר אדאג לעצמי, לשקט שלי”. זה משפט שנשמע משני הכיוונים, מגברים ומנשים שחוששים לפגוע בילדים אגב תהליך הגירושין.
אז ראשית – מצוין שחושבים על הילדים. זה מבורך ומתוך המקום הזה יש לגשת לתהליך. אולם במחשבה על הילדים לעיתים קרובות מתפספס הפרמטר המשמעותי להתפתחותם התקינה של הילדים, והוא – ה “מודלינג”. היכולת לספק מודל שאותו הם ילמדו ויישמו בחייהם העתידיים.
אנחנו כהורים רוצים לספק לילדים שלנו את המודלינג הטוב ביותר ליחסי משפחה, הורות, זוגיות, כיוון שמתוך המקום שבו הם גדלים – הם יצמחו להיות מבוגרים עם הבנה מושרשת ואוטומטית לגבי זוגיות בריאה.
ילדה שגדלה בבית בו האב מתנהג בצורה אלימה אל האם – לומדת שכך גבר צריך להתנהג אל אישה, וכך גם עשויה לבחור את הגבר איתו תחייה. הסיכוי של הילדה להיות אישה מוכה בבגרותה עולה משמעותית כשזו הדרך בה היא חווה את הזוגיות של הוריה.
ילד שגדל בבית בו האב מתנהג בצורה אלימה אל האם – לומד שכך נוהגים באישה. ואוי לאישה שתחייה איתו.
ילד שגדל בבית בו האם משפילה את האב, מקטינה אותו ופוגעת בו – לומד שכך זוגיות צריכה להיראות. הסיכוי שיהיה גבר חלש ומוקטן בבגרותו גדלה משמעותית.
בכך שאנחנו מדגימים לילדים זוגיות אלימה, לא מכבדת, מתריסה, יחסים שבהם מתעלמים אחת מהשני, פוגעים אחד בשניה ולהיפך, אנחנו מספקים לילדים מודלינג ל”איך זוגיות צריכה להיראות”. אבל זו זוגיות פוגענית, שרבים מההורים נמצאים בה מתוך תחושת חוסר ברירה, אבל אני לא מכירה אף הורה שהיה רוצה שילדיו יצמחו להיות בני זוג אלימים או מוכים.
גם בבתים בהם אין אלימות אבל גם אין יחסי קירבה, הדדיות, אהבה, בבתים בהם ההורים ויתרו על כל אלו והזוגיות שנותרה היא במקרה הטוב של “שותפות בעסק” ובמקרה הפחות טוב – הישרדות אישית בתוך הזוגיות, “להיות עם ולהרגיש בלי” – המודלינג הוא כזה, ועם המטען הזה הילדים יגדלו אל תוך מערכות היחסים העתידיות שלהם כאנשים בוגרים.
האפקט הנוסף הוא תחושת הביטחון והמוגנות שהילדים צריכים להרגיש בביתם. בבתים בהם המתח בין ההורים גבוה, נשמעים ביטויים הדדיים קשים, האשמות קשות, צעקות, דממה מתוחה – הילדים לא מרגישים מוגנים ובטוחים. בית שבו הילדים לא מרגישים מוגנים הוא בית שבו גדלים ילדים בעלי דימוי עצמי נמוך, תחושות אשם, חרדה, עד כדי כך שלעיתים הם נמנעים מ”להטריד” את הוריהם בענייני בריאות או קשיים אחרים, חרמות, קושי בלימודים, ובכך הם חושבים שיקלו על הוריהם הטרודים מאוד גם כך. ההורים עצמם באמת טרודים בהישרדות האישית שלהם בתוך הזוגיות שבמקרים רבים מפספסים את הקשיים שהילדים לא משתפים בעצמם, ומכאן המצוקות הגדולות שלצערנו מסתיימות לעיתים בטרגדיות נוראיות.
במילים אחרות – בית שלא טוב בו, ואין תקווה לשפר את הזוגיות בו – לא נכון להשאיר במצב הזה. בטח לא בשביל הילדים.
חשוב להבין – שאף אחד לא יישאר בזוגיות רעה, ובוודאי כזו שיש בה אלימות נפשית או פיזית – בשביל הילדים. הילדים לא רוצים לגדול בבית כזה. הם בדרך כלל לא יגידו לכם את זה אלא ירגישו, יפנימו, יתרגמו את המודל שייטמע בתוכם, ויגדלו בתוך סבל.
אני זוכרת שכאשר ההורים שלי הודיעו לנו שהם מתגרשים, הייתי נערה בוגרת, והתגובה הראשונית שלי הייתה – “סוף סוף”. המתח היה כל כך גבוה בבית, שהעדפתי לא להיות בו, לא להזמין אליו חברים וכמובן שבבית לא למדתי מודל זוגי בריא מהו. נהפוך הוא – כאשר ביקרתי חברים וחברות שהוריהם חיו בזוגיות בריאה והבית היה בריא – הרגשתי שם רע ולא יכולתי ליהנות מהביקור. קינאתי, הרגשתי שזו הצגה. הרי לא יכול להיות שכולם בבית והכל בסדר, יושבים יחד וצוחקים.
היום, כאישה בוגרת וכמובן גם כאמא, אני מחויבת לעצמי לחיי זוגיות בריאים, בהם מתגברים יחד על קשיים ואי הסכמות, לכבוד הדדי, לצחוק משחרר. לילדי אני מחוייבת למודלינג הורי ומשפחתי בריא, לבית חם, שמח וקשוב, וגם לזוגות שפונים אלי אני משקפת את כל אלו, כי זה הבסיס לכל תהליך.
