כשורד ואייל (שמות בדויים כמובן, השמות האמיתיים לא מפורסמים מטעמי דיסקרטיות) הגיעו לחדר הגישור הם לא הישירו מבט אחד כלפי השניה, ישבו בריחוק המקסימלי שגבולות החדר מאפשרים כשגבם נוטה אחד כלפי השני כדי להיות במינימום אינטראקציה ביניהם.
לאחר 10 שנות נישואין הם החליטו להיפרד, כלומר ורד החליטה ואייל קיבל את הבשורה לאחר תקופה ארוכה בה ניסו לשמר את הזוגיות ולשמור על הבית: הם הלכו יחד לטיפול זוגי שכשל, ניסו להבליג, לעצום עין, ואז שוב טיפול זוגי שגם הוא לא צלח. ורד התעייפה, התייאשה, לא ראתה את הקשר הזה מחזיק מעמד ובלב כבד הודיעה לאייל שזהו, מתגרשים.
אייל זעם. מידי פעם לקח אויר וניסה לדבר אל ליבה של ורד, אולם ורד עמדה בהחלטתה, והזעם חזר לעמוד ביניהם. מאותו רגע הניסיונות של אייל לשמר את הזוגיות ולשמור על הבית הפכו לצורך עמוק בנקמה בורד, כפי שהסביר בחדר הגישור.
לבני הזוג 3 ילדים חמודים, שהם כל עולמם. שניהם רצו לשמור עליהם מכל משמר, והבינו שהם לא רוצים להיאבק אחד בשניה ולהיפך, אלא רוצים להגיע להסכם באמצעות גישור. למרות שעוד לפני שהגיעו לגישור הם הבינו שהם לא רוצים להילחם, היה להם קשה.. קשה להסכים אפילו על הדברים הפשוטים ביותר שבעבר בכלל לא התייחסו אליהם, בגלל התחושות הקשות שאפפו אותם. התחושות ממש גרו בתוכם. ניהלו אותם. הכעס, העלבון, הפגיעות, האובדן של כל מה שידעו שיש להם יחד. כל אלו היו כמו פילטרים שדרכם המילים יצאו כמו חצים ביניהם, והילדים.. הילדים סופגים. לכן הבינו שחבל על כל רגע ומתוך אחריות מאוד גבוהה של שניהם קבעו פגישה והגיעו. הם הגיעו מרירים, סקפטיים, פגועים.
הפגישה הראשונה היתה פגישת היכרות משותפת. הפגישה היתה אותנטית וכאובה מאוד, שניהם ניסו לתאר את המשפחה שלהם, ובעיני שניהם הצער היה נוכח מאוד. שניהם מתאבלים על המשפחה שכבר לא תיראה אותו הדבר, ועל חלום ההזדקנות יחד. ברור היה לי ששניהם היו רוצים שהמציאות תהיה אחרת, ומבינים שמכאן ואילך הכל הולך להשתנות. זה כואב, וזה מובן.
העלבון גרם לאייל לומר לורד מילים קשות מאוד, ורד מצידה הגיבה בכעס שמהר מאוד תורגם לציניות, מילים מתריסות ועוקצניות נורו לאוויר ולרגע היה נראה שזה הולך להיות מסע מאתגר מאוד.
הפגישה הבאה כבר היתה עם כל אחד מהם בנפרד. בפגישה הזו שבה מובטח לצדדים חיסיון מלא, כל אחד מהם, בדרכם, תיארו את החלום ושיברו, ואיך הם רואים את השלב הבא בחייהם בהיבטים הקשורים בילדים וברכוש המשותף שצברו במהלך שנות נישואיהם.
אי אפשר היה להתעלם מהרצון של אייל לפגוע בורד, וכיוון שידע שהילדים הם נקודת התורפה אצל ורד, קיבל החלטה ש”לא לעשות לה את החיים קלים” לדבריו, כי “לא מגיע לה” והערים קשיים תפעוליים בכל הנוגע לשהות שלו עם הילדים.
זה היה אחד מרגעי הקסם בתהליך. הרגע בו אייל הבין, במהלך פגישה מורכבת ומרתקת, שכל ניסיון שלו להקשות על ורד יפגע באופן מיידי וקשה בהרבה – בו ובילדים. הצורך העז שלו בנקמה עיוור את עיניו ומנע ממנו לראות את תופעת הלוואי הקשה מהדרך בה בחר ללכת. למרות שהיה מוכן לקחת על עצמו את הפגיעה בעצמו כפועל יוצא מפגיעתו בורד, הוא לא היה ער לפגיעה בילדים. “המראה” שקיבל בחדר זעזעה והבהילה אותו. הוא לא לקח בחשבון את טיב היחסים שיהיו לו עם שלושת ילדיו ביום שאחרי הגירושין. הוא לא קישר בין יחסיו עם אם ילדיו שממש עד עכשיו היתה האישה שאיתו, למחיר הרגשי שישלמו ילדיו כשיחסיהם של הוריהם יהיו קשים.
הפגישה הבאה כבר היתה שוב משותפת. בחדר האוירה היתה עדיין טעונה כמובן, אבל משהו שם השתנה, היה ברור שהפוקוס עבר מהרצון לנקום, לפגוע ולהרוס בשל הפגיעה הקשה – לרצון לבנות, כל אחד את הבית שלו, את היחסים עם הילדים במציאות שהשתנתה, וכל זה מתוך הבנה שכל צעד שגוי עלול לפגוע פגיעה ישירה בילדיהם הקטנים, בנפשם ובבריאותם. ברגע שהם הבינו את הקריטיות שבשילוב ידיים גם כשנפרדים – זה הרגע שבו התחולל הנס האמיתי.
זה הרגע שבו התחלנו לבנות יחד. לפרק לפרטים את הידוע והמוכר ושלמעשה כבר לא קיים, ולבנות את המשפחה שהתחלקה לשתיים, לבנות את הבתים הנפרדים, את הקשר עם הילדים ואת שיתוף הפעולה ההורי בין השניים.
הנס הזה, הוא הנס שמאפשר למשפחה הזו להתקיים כמשפחה ששינתה צורתה. לילדיהם יש שני בתים, הורים גרושים שכבר לא חיים יחד, אבל משלבים ידיים עבורם. תחושת הבטחון של הילדים תלויה בהבנה הזו. הם הבינו.
אייל עדיין פגוע. ורד עדיין כואבת. כי זה פוגע וכואב. אבל שניהם עשו מהלך משנה חיים. שניהם הצליחו והשכילו לראות רק את הילדים שלהם לנגד עיניהם במהלך תהליך הגישור, ושניהם הגיעו להסכם שענה על הצרכים שלהם ושל הילדים שלהם בצורה המיטבית. זה לא יכול היה לקרות בדרך של מאבק משפטי או מאבק רגשי, גם אם הוא מרגיש מאבק צודק.
אם אספר לכם שהם סיימו את התהליך בלחיצת יד וחיוך תאמינו לי? אז תאמינו, כי ניסים אשכרה קורים בחדר הגישור!
