רגשות כמו קנאה, רצון בנקמה, בוודאי כשמאוד פגועים – הם רגשות מאוד טבעיים, ואפילו לגיטימיים.
אין רגש שאינו לגיטימי, אם הוא עולה – יש סיבה לכך.
השאלה אינה אם הם לגיטימיים אלא האם ואת מה הם משרתים עבורנו.
ככלל, כל רגש, פעולה, פרשנות שאנחנו בוחרים בה – כולם משרתים אצלנו משהו.
הבעיה הגדולה היא שלעיתים רגש “משתלט” עלינו, או במילים אחרות – אפשרנו לעצמנו לפעול, להרגיש או לתת פרשנות מבלי לעצור, לחשוב על המשמעויות, ומבלי לקחת עליהם אחריות.
כשמדובר במערכות יחסים, הרגשות האלו לא רק שאינם מקדמים את הקשר עם הצד השני, אלא גם פוגעים בעצמנו. ממש. פיזית, רגשית ובריאותית.
כשבני זוג נפרדים, אחד הרגשות שמנהלים אותם או לפחות צד אחד מהם הוא פגיעות. כשאדם נפגע, באופן כמעט מידי עולה בו הצורך ביצירת הוגנות.
ההוגנות מושגת לעיתים קרובות באמצעות נקמה. למה? כי בעזרתה “משווים תנאים”. פגעת בי? אחזיר לך ככה שלא תחשוב לפעול כך שוב. הנזק לצד השני עשוי להיות קטן או גדול, מטריד או מעלה גיחוך. אבל בוודאות, מי שנושא את הרגש הזה ופועל מתוכו – מכניס ל”סיסטם” שלו רעל, פשוטו כמשמעו.
הרגשות הללו הרסניים קודם כל עבור אלו שנושאים אותם ופועלים מתוכם, ויש להם יכולת לגדול כמו כדור שלג, ולהפוך למפלצתיים.
הבשורה הטובה היא שאף פעם לא מאוחר להמיס את כדור השלג הזה, ולהחליט שהנזק שהוא גורם לא שווה את התועלת, גבוהה (לכאורה) ככל שתהיה.
בכל נקודת זמן אפשר לעצור, לחשב מסלול מחדש, ולהחליט לשנות. לפעול מתוך מקומות בונים ומשקמי יחסים.
לפעמים נדמה לנו שמי שמתבונן בנו מהצד, או הצד השני בעצמו – יפרש את עצירת כדור השלג כחולשה. הרי למה לעצור אם מצליחים?
התשובה פשוטה – הרגשות ההרסניים האלו לא באמת מביאים להצלחה. אלא אשליה של הצלחה. עיוורון, תפיסה מעוותת של המציאות, שגורמת להאמין שזו הצלחה. אבל האמת היא שרגשות הרסניים מביאים להרס ולא להצלחה.
ככלל, אנשים אוהבים את החיים שלהם שקטים ונעימים אבל לעיתים גם נהנים להתבשם בדרמות של אחרים. על הצורך הזה יושבות אופרות הסבון המצליחות ביותר.
תחושת האשליה של כח, חוזק, היכולת לייעץ לאחרים מעניקה לנו תחושה (שגויה) שאנחנו חכמים וחזקים יותר.
וכשאנחנו מלאים בצורך לנקום, להחזיר, להראות לצד השני, כשאנחנו מקנאים ופגועים – זה בדיוק הזמן שבו אנחנו עושים את הטעויות הכי גדולות שלנו. פה בדיוק נפתח פתח לכל “אוהבי הדרמות” ו”חוגגי השמחות” (של אחרים, כן?) לייעץ ולחמם את האוירה, “להיות כאן בשבילנו” אבל לא תמיד עושים שירות טוב.
עורכי הדין המייצגים בעת פרידה את בני הזוג בערכאות משפטיות רוצים, לרוב, לנצח בבית המשפט עבור המיוצגים שלהם. הם מעוניינים לתת את הפייט שלהם, ולהעניק שירות הכי טוב שהם מאמינים שיכולים לתת.
וכשאנחנו פגועים – אנחנו נכנסים לטווח העיוורון, ומכאן הדרך לטעות קצרה במיוחד, כי במצב הזה קל לנו לזרום עם הקו הנקמני. אבל ברגע שמבינים פתאום לאן היחסים הידרדרו – זה עלול להיות רגע מצער מאוד. ואפילו ברגע הזה אפשר להחליט לעצור.
הדרך האחרת, שמייצרת יתרונות רבים לשני הצדדים היא דרך הגישור.
בגישור לא עוסקים בעבר (שגם ככה מלא במהמורות ורגשות קשים), ולא עוסקים בשאלת הצדק והחוק היבש, אלא בהסתכלות קדימה – על היחסים, על הילדים ורווחתם (שמושפעת ישירות מטיב היחסים בין הוריהם), בצרכים השונים של כל אחד מהצדדים, ובמקום הצורך לפגוע ולנקום – עובדים עם הצורך בבניית חיים חדשים לשני בני הזוג והילדים. יצירה במקום הרס. בניית שיח והגעה להסכמות במקום הצורך בנקמה. זו דרך שמשאירה מקום לצמיחה מתוך הכאב, האובדן, להבדיל מהאדמה החרוכה שעלולה להיוותר ממלחמה עקובה מדם, שיודעים כיצד מתחילה, ואף פעם לא יודעים כיצד תסתיים, ואילו מחירים נשלם במהלכה ואחריה, אנחנו, והילדים שלנו שחווים יחד איתנו ה-כ-ל. גם אם אנחנו חושבים שלא. שהם לא מבינים/שומעים/יודעים. הם כן. הם יודעים, מרגישים, סופגים, ונשרטים!
ילדים להורים שנאבקים בבתי משפט סופגים כמות רעל נוראית, שתשפיע על כל מהלך חייהם. בדיוק ההיפך קורה בגישור. הורים שפונים לגישור מייצרים עבור הילדים שלהם קרקע יציבה יותר, בטוחה יותר, שבה מתנהל שיח, שבו שואפים להסכמות, ומלמדים את הילדים שלהם את דרך התקשורת האפקטיבית והבריאה ביותר.
