מילדות אנחנו חולמות להיות כלות יפות.
אולי זה עניין אבולציוני, אולי תרבותי, אבל העניין עם שמלה לבנה, נסיכה ליום אחד, יש בו קסם. קסם שאין בפרידות.
אף אחד לא חולם לפרק את המשפחה, אף אחת לא מדמיינת את הרגע הזה לפני שמתחתנת.
כשאני רואה זוגות מבוגרים הולכים שלובי ידיים ומחייכים חיוך של הבנה, קבלה, אהבה – אני מתרגשת ובו זמנית מתכווצת.
בעוד אני שלימה לחלוטין עם ההחלטות והבחירות שקיבלתי, תמיד אשאר עם החור הזה בלב, של זוגיות שהתפרקה, לילדים שלנו אין בית אחד שאליו יגיעו גם הנכדים וכל המשפחה יחד תצבור חוויות משותפות, שמצטלמות יפה.
לפעמים אני מתקשה להבין איך החלום התנפץ, ואת מקומו תפסה המציאות.
אבל המציאות לגמרי כאן, נוכחת, ואפילו מפתיעה בטוב שהיא מביאה איתה.
לקח לי זמן לקבל את השינוי שעברתי ועודי עוברת.
הנסיעות ברכב הן הכי מטלטלות. כי במשך היום אני עסוקה, עובדת, מלאה במשימות, לו”ז צפוף, אתגרים, חוויות, הראש עסוק. אבל ברכב, עם המוסיקה, עם השקט באות המחשבות. והזיכרונות. והשאלות כמו – איך כל זה קרה? ואיך לא ראיתי את זה קורה?
וייסורי המצפון, מה איתם? הם לא פסחו עלי ולא עשו איתי חסד. בכלל לא.
תחושת האחריות על השינויים שהילדים שלי עוברים, על הבחירות שלי, על המציאות המטלטלת שהבאתי אותם אליה (גם אם לא לבד, אבל תחושת האחריות היא כל כך אישית). כל אלו מייצרים קושי אמיתי, משקולת על הלב.
ואז מגיעה הבחירה החדשה: האם לחיות את התסכול והקושי, להתייסר בייסורי המצפון שתמיד ייענו לקריאה ויתייצבו, או להבין שהחיים לא קורים לנו אלא אנחנו מנהלים אותם.
גם בתהליך גירושין, שהוא ללא ספק אחד התהליכים המורכבים והמטלטלים – יכולה להיות לנו שליטה.
שליטה על תהליך הפרידה, איך לקיים אותו, האם תוך מאבקים או תוך הסכמות.
גם אם קשה רגשית להיות במקום של שיח – עדיף לשוחח כשלא נעים מאשר להתקוטט, כי כולם סובלים מזה. מי יותר ומי פחות, אבל אין מנצחים. יש פצעים שגם חיים שלמים לא יגלידו.
וכששולטים בתהליך מקבלים אותו בהשלמה גדולה יותר, ללא הפתעות שמגיעות מהערכאות, החלטות שיפוטיות שמנותקות מהדינמיקה המשפחתית והצרכים של כל פרט מבני המשפחה.
וכמובן כבוד הדדי, שבשיח גישורי יכול להישמר, ובמאבקים – פחות. הרבה פחות.
השליטה היא לא רק על התהליך אלא גם על הרגשות, וגם אחרי הפרידה. גם שנים אחריה.
אנחנו יכולים להיות קורבנות של המציאות, ויכולים להפוך את המציאות הזו לכזו שבחרנו, וגם אם נדמה שנכפתה עלינו – האמת היא שכולנו כל הזמן בוחרים. גם אם בוחרים שלא לקבל את המציאות הקיימת, ולהחליט לשנות אותה, במחיר של פירוק התא המשפחתי, ושינוי של כל מה שהמשפחה הכירה. כל אלו הן בחירות.
מכאן שגם ההחלטה אם להיות שמחים בבחירה הזו, או להיות קורבניים – זו בחירה.
אני בחרתי את הדרך שלי. היום, אחרי כשלוש שנים אחרי הפרידה המאוד מורכבת שעברתי אני יכולה לומר שאני מאושרת. עדיין המצפון מייסר, אבל פחות. עדיין קיים פצע בלב, אבל הוא מתחיל לכאוב פחות. עדיין לא פשוט לי לראות זוגות חמודים שכאלה, מבוגרים שהולכים שלובי ידיים, אבל אותם אני רואה היום גם בעיניים אוהבות ושמחות. והאמת היא שאני מתמלאת גם בהשארה מהזוגות האלו. מי יודע כמה מהם נפגשו באמצע החיים, וכמה מהם היו יחד כל השנים?
היום אני בזוגיות טובה, קוראים לזה פרק ב’. פרק ב’ הוא פרק חכם יותר, שיש בו אפשרות לראות את עצמנו כמו שאנחנו רוצות ורוצים לראות, עם הזדמנות לייצר זוגיות שונה, מושכלת, להימנע מטעויות עבר. יש בה גם אתגרים, ללא ספק. אבל יש בה מקום לאהבה עצמית, שמעצימה את המקום של האהבה הזוגית, ההורית, ושל כל מי שבחיים שלנו, שלי.
אני מזמינה כל מי שנמצאים בשלב שלפני פרידה, במהלכה או אחריה, כל מי שזקוק ליעוץ, תמיכה, גישור בתהליך הגירושין או הכוונה אישית בתהליך – פנו אלי, אפשר לעשות את זה בטוב, לצאת מחוזקים, ולהיות מאושרים. גירושין זו לא גזירת גורל, ולא הופכים את החיים לפחות טובים. לפעמים ממש להיפך.
