בסוף כל יום אנחנו מסתכלים על עצמנו במראה, ורוצים להיות מרוצים ממה שאנחנו שרואים.
האתגר הגדול הוא להיות מרוצים מעצמנו כשקשה, כשמורכב ומסורבל, כשיש הרבה מהמורות והמון מקומות שאפשר ליפול בהם. האתגר הגדול יותר הוא להתבונן על עצמנו אחרי נפילה, לסלוח לעצמנו ולהמשיך הלאה, להיות טובים, ולאפשר לעצמנו לאהוב את מה שאנחנו רואים במראה בהזדמנות הבאה.
זה מקבל משמעות נוספת כשמדובר בתקופה שבה אנחנו חווים את אחד המשברים הגדולים בחיים שלנו, כזה שמשנה אותם לגמרי. כזה שאם נרצה או לא – משפיע על אנשים אחרים, בוודאי כשהם האנשים שחלקנו איתם את חיינו, שאהבנו, שהבאנו איתם ילדים, שחווינו איתם רגעי אושר וריגושים בשלבים כאלו ואחרים בחיים המשותפים, בוודאי ובוודאי כזה שמשפיע על הילדים שלנו. המשבר הזה יכול להיות הפרידה של זוג הורים, שמסתיימת בגירושין, שלעיתים קרובות מלווה במשבר אמון קשה, בכעס ואובדן של הבית שהיה, הזוגיות שהיתה, אובדן.
והאובדן הזה יכול להביא איתו ריקנות, תחושה של אבל ממשי על מה שהיה ואיננו עוד, וכעס גדול על מי ש”לקח” את כל אלו, שרק לפני רגע היו פה. היתה פה משפחה, היה כאן בית, היו הרגלים, היתה נוחות, היו מערכות יחסים עם חברים, משפחה מורחבת שפתאום כבר פחות משפחה של אחד הצדדים, או אפילו נתק. ויש את מי שיזם את הפרידה, ויש את זה שקיבל את רוע הגזירה, ואולי יש את הצד שבגד והצד שנבגד, ובכל מקרה יש פוטנציאל נפיץ מאוד של רגשות קשים אחד כלפי השניה, ולהיפך.
הרגשות הקשים האלו מנהלים אותנו אם אנחנו לא מנהלים אותם.
תמיד יהיה מי שישלוט במצב, אז עדיף שאלו נהייה אנחנו.
אנחנו יכולים לבחור להיות קורבנות של הסיטואציה, של הצד השני, של החיים, ואנחנו יכולים להיות מקבלי ההחלטות. ההחלטה הכי חשובה שצריכה להתקבל ברגעים האלו, היא שלא חשוב כמה אנחנו פגועים או כועסים, אולי אפילו רוצים לראות את הצד השני משלם מחירים או מפסיד מפעולה או התנהגות שפגעה בנו – נכיר ברגשות האלו, ניתן להם מקום, אבל לא נפעל מתוכם. נפעל מתוך שיקול דעת והחלטה שאנחנו נהיה טובים. אנחנו נהיה בסדר. אפילו נהיה ה”סמן הימני” של היחסים, עם מי שעד לא מזמן היו בני ובנות הזוג שלנו, ההורים של הילדים שלנו, שבוודאי אוהבים אותם כמונו, ובדיוק כמונו גם רוצים בטובתם.
כשנקפיד על התייחסות מכבדת ולב פתוח כלפי הצד השני ונאפשר ליחסים להיות תקינים וטובים – ההורות המשותפת תהיה טובה יותר, הפגיעה בנו – כאנשים שראויים לחיות באושר תפחת, והפגיעה בילדים שבסוף משלמים את המחירים הכי גבוהים – תצטמצם למינימום האפשרי. לכן שווה לבחון בכל פעם מחדש – מתוך מה אנחנו פועלים? מתוך הפגיעה? הרצון בנקמה? מתוך האגו הפגוע? או מתוך ההבנה של מה באמת נכון?
ומה אם הצד השני לא מתייחס אלינו כראוי? האם עדיין הגיוני להתנהל כאילו היחסים תקינים? זה אולי מרגיז קצת, אבל התשובה היא כן. כי מספיק צד אחד כדי לייצר קונפליקט, אבל צריך שני צדדים כדי לייצר יחסים טובים. תהיו אתם אלו שמושכים לכיוון הזה, גם אם זה קשה, גם אם זה לא בא באופן טבעי, וגם אם לפעמים מרגישים שעוד רגע “דופקים את הראש בקיר”. עדיף לשחרר את המתח, גם אם זה דורש לצאת לריצה לניקוי הראש והורדת מפלס העצבים, או אם צריך לפרוק מול חבר/ה את מה שיושב על הלב. ואז, לחשוב בבהירות, ולהיזכר שאנחנו אלו ששולטים ברגשות ולא הם בנו, וכרגע צריך להתנהל בחוכמה, להיזכר שיש בצד השני מישהו שפעם אהבנו, שכרגע לא שולט ברגשות שלו, וכאשר לא יהיה לו במי להילחם הוא יאבד עניין במלחמה, ושוב – הרווח הוא של כולם. גם אם לא רואים את זה בטווח הקצר.
השבוע שמעתי אשת מקצוע מרתקת ששאלה – האם אכן, כל הורה יכול לעמוד מאחורי המשפט – “אני אעשה הכל בשביל הילדים שלי”? אנחנו אומרים את המשפט הזה, ושומעים אותו מכל הורה שבטוח שהוא באמת עושה הכל עבור הילדים שלו.
אבל האם באמת, עם יד על הלב, כולם מצליחים לשים את הרגשות הקשים בצד ולהתנהל בצורה שתטיב את היחסים בין ההורים שנפרדו, כך שהילדים יחוו את הפגיעה הכי פחות קשה?
לצערנו קיים פער ממשי בין הרצון שלנו להעניק לילדים שלנו את הסביבה הכי בטוחה ותומכת ומאפשרת התפתחות (לפחות) תקינה, לבין הדרך בה רבים פועלים כשנמצאים בתוך קונפליקט גבוה עם בני הזוג הנוכחיים או בני הזוג לשעבר.
אשמח לסייע לכל זוג שנמצא בתקופה זו במשבר שמאיים להסתיים בגירושין לעבור את התקופה הזו ולהגיע להסכמות, אם עבור שלום בית או עבור פרידה וגירושין – בצורה המיטבית, של כבוד ושיח, ולב פתוח. רק בבקשה, תהיו טובים אחד אל השנייה.
