כָּל אָדָם נִלְחַם בְּאֵיזֶה קְרַב
כָּל אָדָם סוֹחֵב חֲתִיכָה שֶׁל אֵיזֶה סְתַיו
כָּל אָדָם בַּסּוֹף הוּא זָר
וְאֵין לָדַעַת מֵאֵיזוֹ מִלְחָמָה חָזַר.
הַמְּעַט שֶׁנִּדְרָשׁ – לִבְרוֹר כָּל מִילָּה
לְגַלּוֹת רְגִישׁוּת, לִנְהוֹג בְּחֶמְלָה
כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ רוֹצִים שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּנוּ
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים אֶת הַקְּרָב שֶׁלָּנוּ.
כשמגיעים לחדר הגישור, מגיעים לרגע שלא תוכנן מראש. לפעמים מגיעים שבורים, לפעמים פגועים, לפעמים מיוסרים מנקיפות מצפון, אבל כולם, תמיד, מגיעים לאזור זר, למצב חדש ולא מוכר.
מגיעים לתהליך עם מִטעַן כבד, חשש מפני הלא נודע, ושאיפה לסיים את הפרק הזה במינימום פגיעוּת.
בתהליך הגישור, אנחנו רואים לנגד עינינו את המשימה החשובה ביותר, ורק אותה – והיא לדאוג ליום שאחרי בצורה המיטבית, דרך הסכמות. זה אומר ליצור בתים בריאים לילדים, ותקשורת טובה ואפקטיבית בין ההורים, מתוך הבנה שרק כך ניתן לספק לילדים תחושת בטחון שגם ככה תתערער עם פרידת ההורים. תחושת בטחון היא אחד היסודות החשובים להתפתחות תקינה של ילדים, ושל הערך העצמי שלהם.
למרות שברוב המקרים מגיעים לתהליך הגישור במצב של חוסר הסכמה על נושאים רבים, הסכמה אחת כבר קיימת, והיא החשובה – שני ההורים רוצים את טובת הילדים. וזו התחלה טובה וחשובה. כדי להצליח להגיע להסכמות נוספות חשוב לשים בצד את השיפוטיות, הכעסים, הפגיעוּת, העבר, להבין שזו הישורת האחרונה של החיים המשותפים ומכאן יוצאים לדרך חדשה.
רבים מתארים את שלב הפרידה כקרב חייהם, מלחמה על החיים, אבל זה לא חייב להיות קרב.
אפשר וכדאי להניח את כלי המלחמה בצד, אפילו לאפסן אותם, אין צורך בהם.
בחדר הגישור לא צריך להילחם, אין משמעות לאסטרטגיות, טקטיקות, או היערכויות לקרב. בתהליך הגישור מחפשים את ההסכמות במקום מלחמות. מי שבוחרים בדרך הזו, בוחרים בבריאותם הרגשית של כל מי שבמעגלי ההשפעה, בראש ובראשונה של הילדים, גם במהלך תהליך הגישור, וגם לאחריו, בחיים עצמם.
לכן, כדי להצליח להגיע לתוצאות הטובות ביותר, חשוב בתהליך הגישור –
לִבְרוֹר כָּל מִילָּה, לְגַלּוֹת רְגִישׁוּת, לִנְהוֹג בְּחֶמְלָה, כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ רוֹצִים שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּנוּ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים אֶת הַקְּרָב שֶׁלָּנוּ, או במקרה זה – כשאנחנו אוספים את השברים ומחברים אותם אחרת.
פרידה מאז ומתמיד היתה קשה.
פרידה מבני זוג היא קשה מאוד. פרידה מבני זוג כשיש ילדים, לעיתים בלתי נתפסת. פתאום עולים מושגים כמו “לפרק בית”, והעול הופך להיות קשה יותר.
תחושת הכשלון לא מאחרת לבוא, ואיתה מגיעות תחושות האשם, על הכאב שגורמים מסביב, לנו, למשפחה, לילדים.
פתאום צריך להסביר לכולם סביב מה קרה, ולמה ואיך, וכל הקושי שוב עולה, יחד עם הכאב. כמי שעברה תהליך של פרידה, גירושין, פירוק בית, אני מרגישה שהטקסט הזה נכתב עבורי.
אז כפי שאני אימצתי אותו (כי לא באמת נכתב עבורי) אני ממליצה גם לכם לקרוא ולאמץ, עלי באופן אישי הוא הֶקֶל, הכל זמני.
